פסק-דין בתיק ע"פ 4273/05

השופט א' א' לוי:

1.        בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת נטען, כי בין המתלונן, חאלד סעאידה, לנאשם מס' 1 בפרשה נשוא ערעור זה, מובארכ בני רביעה (להלן: "מובארכ"), קיים סכסוך שמקורו במחלוקת על שטח מרעה. באחד הלילות של חודש יוני 2003 ישב המתלונן ברכב ושוחח עם אחר - נדים שיבלי (להלן: "נדים"), כאשר המערער חלף במקום כשהוא רכוב על קטנוע. על פי הנטען, זיהה המערער את המתלונן, וזמן קצר לאחר מכן שב למקום עם שניים נוספים, מובארכ ואדם שפניו היו רעולות וזהותו נותרה עלומה. לגרסת המשיבה, בהגיעו לרכב בו ישב המתלונן, הכניס מובארכ את ידו מבעד לחלון ודקר את יריבו באמצעות סכין בבית החזה. מובארכ התכוון להמשיך ולפגוע בקורבנו, אולם זה האחרון התעשת ונמלט מהמקום בנסיעה מהירה. בשלב זה נזרקה אבן לעבר הרכב הנמלט, וכתוצאה מכך נופצה אחת ממראותיו.

           למערער יוחסו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, החזקת סכין שלא כדין, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, וחבלה במזיד ברכב, עבירות לפי סעיפים 329(א)(1) ו(2), 186, 332(3) ו-413ה' לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בסופו של יום, ולאחר שמיעתן של ראיות המשיבה, החליט בית משפט קמא לזכות את המערער מעבירות לפי סעיף 186 ו-329 לחוק, ולהרשיעו בעבירות של חבלה חמורה, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה וחבלה במזיד. בעקבות כל אלה גזר בית המשפט למערער 6 חודשי מאסר, בהם הוא עתיד לשאת בדרך של עבודות שירות, וכן 12 חודשים מאסר על-תנאי, וקנס בסך 4000 ש"ח.

           הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה.

2.        בפתח הדיון בפני בית המשפט המחוזי כפר המערער בעובדות המפלילות שיוחסו לו, וטען כי שהה במקום אחר. אולם, את גרסתו זו נמנע המערער מלמסור בעדות בבית המשפט, הואיל ובחר שלא להעיד להגנתו ואף נמנע מלהביא עדים.

           ראיות המשיבה התבססו על עדותם של המתלונן ונדים שיבלי, אשר זיהו שניים מהתוקפים, וביניהם המערער. אכן, עדים אלה הצביעו על מובארכ כמי שביצע את הדקירה, אולם בית המשפט המחוזי, לאחר שניתח בהרחבה את הראיות שהיו בפניו, קבע כי נוכחות המערער בזירה (בניגוד לטענתו כי היה במקום אחר!) לא היתה מקרית, הוא נמנה על חבורת התוקפים, ומעמדו היה כשל מבצע-בצוותא. על קביעה זו חולק בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד ר' מסאלחה. להשקפתו, גם אם הוכח כי המערער היה בזירה, לא באה בפני בית המשפט המחוזי ראיה כלשהי על כך ששולחו נמנה על חבורת התוקפים או שנטל חלק, ולו מזערי, בתקיפה. במצב זה, כך סבור עו"ד מסאלחה, לא היה מקום לזקוף את החלטת המערער שלא להעיד, לחובתו, הואיל ובתום הבאתן של ראיות המשיבה, לא הונח על ידה בסיס לעבירות שייוחסו לו.

3.        לדידנו, אין ספק כי הראיות שהובאו בפני הערכאה הראשונה חייבו את הרשעת המערער. לעניין זה נקדים ונזכיר, כי מכוח ההלכה הפסוקה "נוכחות גרידא של אדם במקום העבירה, בעת שמתבצע שם מעשה העבירה, אין בה, כשלעצמה, כדי לעשותו שותף למעשה ואחראי בפלילים" (ע"פ 303/82 אדרי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1), 309, 312). במצב זה על התביעה להוכיח כי "נוכחות זו לא היתה מקרית, אלא היתה משולבת בתרומה כלשהי לקידום מעשה העבירה, או היתה משולבת במחשבה הפלילית לקדם בעצם הנוכחות במקום את המעשה או לחזק את ידי העושים או להקל עליהם בדרך אחרת לבצע את המעשה" (שם, בעמ' 313). מקום שהתביעה מרימה נטל זה נוצרת הנחה שבהיגיון לחובת הנאשם, וכדי לסתור אותה הוא "רשאי להביא ראיות או ליתן הסברים, שיש בהם להראות, כי ההנחה ההגיונית אינה הגיונית כלל ועיקר או כי עוצמתה של ההנחה, לאור הסבריו, אין בכוחה לקיים את מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי. אך מקום שהנאשם לא הרים נטל טקטי זה, ולא הביא ראיות או לא נתן הסברים המניחים את הדעת, הופכת ההנחה למציאות" (ע"פ 384/80, 435 מדינת  ישראל נ' בן ברוך ואח', פ"ד לה(1), 589, 592). 

4.        להלן נעבור לבחון את עניינו של המערער שבפנינו:

           א)  לטענת המשיבה, לאירוע האלים במהלכו נדקר המתלונן, קדם אירוע אלים אחר שהתרחש כשבוע קודם. אישור לטענה זו ניתן מפיו של המערער עצמו בהודעה שנרשמה ביום 9.6.03, והוגשה כראיה לבית המשפט (ראו ת/14). באותה הודעה מסר המערער, כי באחד הימים הוא הצטרף למוברכ שעה שזה הוזעק על ידי אחיו זיאד שטען כי אדם כלשהו מכה אותו. בהגיעם לזירה התפתחה קטטה בין מובארכ לאחר, במהלכה גם הוא עצמו כמעט ונחבל שעה שניסה להפריד בין הניצים ולמנוע את הכאתו של מובארכ. בהמשך הסיע המערער את מובארכ הפצוע לביתו, ולטענתו שמע אותו אומר "אני יזיין אותם, אני עוד אראה להם" (עמ' 2 להודעה).

           ב)  הטענה לפיה דקות ספורות לפני דקירתו של המתלונן בידי מובארכ, התקיים מפגש בין המערער למתלונן ונדים, נלמדה מפיהם של שני האחרונים במהלך חקירתם ועדותם בבית המשפט. גרסתם היתה כי בשעת חצות לערך, שעה שישבו ברכב ליד משרדי המועצה המקומית, חלף לידם המערער כשהוא רכוב על קטנוע. המתלונן העיד (ראו עמ' 10 לפרוטוקול הדיון) כי המערער "הסתכל לתוך האוטו, חזר ושוב הסתכל". תאור דומה נרשם מפיו של נדים (ראו עמ' 24): "הגיע [המערער] עם אופנוע התחיל להסתכל עלינו, לבחון אותנו, דיבר בטלפון והלך". נראה אפוא כי המערער גילה עניין ביושביו של הרכב, ואין ספק שהוא זיהה אותם הואיל ולמעשה אין מחלוקת כי קיימת ביניהם הכרות רבת שנים.

           במצב זה ההיגיון מחייב כי המערער היה ממשיך בנסיעה ליעדו, אולם זמן קצר לאחר מכן, ולמען הדיוק דקות ספורות בלבד, הוא נראה בזירה בשנית. בשלב זה התבצעה דקירתו של המתלונן אשר העיד בבית המשפט כך (ראו עמ' 12): "כאשר דקר אותי סובבתי את הראש וראיתי את מובארכ, שרצה לתת לי שוב פעם בסכין, והיה לידו מוהנד [המערער]". בעמ' 13 לפרוטוקול השיב המתלונן כי המערער ניצב "צעד אחד בערך" ממובארכ. גרסה דומה נרשמה גם מפיו של נדים. עד זה אמנם לא ראה את המערער מגיע ברכבם של מובארכ ו"רעול הפנים", אולם בשעת הדקירה הוא ראה אותו ניצב "שני צעדים" מאחורי מובארכ (עמ' 25).

           ג)  בית המשפט המחוזי נתן אמון בעדותם של המתלונן ונדים, וכידוע אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות מסוג זה. לעניין זה נוסיף, כי גם בא-כוח המערער הצהיר בפנינו כי הוא אינו מבקש כי נעשה זאת, ומכאן המסקנה כי המערער נכח גם נכח בזירה, וממילא לא אמר אמת שעה שטען כי בעת שהמתלונן נדקר הוא היה במקום אחר. כך או כך, טענת אליבי יש להוכיח, והמערער, מטעמים השמורים עמו, בחר שלא לעשות זאת.

5.        סיכום כל האמור עד כה מלמד, כי המערער גילה עניין בנוסעיו של הרכב בו ישב המערער, ובאותו שלב הוא שוחח עם מאן דהוא באמצעות הטלפון הסלולארי שהחזיק בידו. לאחר זמן קצר, ושעה שהמערער היה אמור להיות הרחק מהזירה, הוא שב אליה ואף נראה עומד במרחק קצר ביותר ממובארכ שעה שזה דקר את המתלונן. אכן, האירוע התרחש במקום שככל הנראה הנו מרכזי באותו ישוב, אולם על פי עדותו של המתלונן (ראו עמ' 20), השעה היתה שעת חצות, והוא לא הבחין בתנועה כלשהי. והרי בכך יש כדי להפריך את הטענה לפיה נמנה המערער על מתקהלים תמימים שנקלעו לזירה, שלא לדבר על כך שהוא כבר היה בזירה בשעת דקירתו של המתלונן ולא הגיע לשם בעקבות האירוע האלים, ללמדך שגם אם הוא לא בא עם רכבו של מובארכ, הוא הגיע לשם ביחד עם האחרון ובטרם נדקר המתלונן.

           בנסיבות המתוארות רשאי היה בית המשפט המחוזי להסיק כי המערער לא הגיע לזירה באופן מקרי. יתר על כן, העובדה שהמערער לא עשה דבר כדי למנוע ממובארכ לתקוף את המתלונן, מלמדת שהתקיפה נעשתה על דעתו, ולכך נועדה חזרתו לזירה. במצב זה, וכדי להפריך את משקלן המכריע של ראיות המשיבה, משקל שהוא תולדה של היגיון ושכל ישר, היה על המערער להעיד בבית המשפט או להביא ראיות אחרות מטעמו כדי להסביר את הימצאותו בזירה. אולם הוא בחר שלא ללכת בדרך זו, ומשנהג כך שוב אין מנוס מלקבוע כי בהרשעתו לא נפל פגם.

           הערעור נדחה.

           המערער יופנה לממונה על עבודות שירות כדי שזה יקבע, תוך 30 ימים, אם המערער מתאים לשאת בעונשו בדרך זו, ומה המקום שהוא מייעד לו. לאחר שתתקבל חוות דעתו של הממונה, נחליט כיצד לנהוג במערער.

           ניתן היום, ד' בכסלו תשס"ו (5.12.2005).

ש ו פ ט                                            ש ו פ ט ת                                    ש ו פ ט            

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /שב התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: